ชับบัต 132a

שֶׁכֵּן אִם עָבַר זְמַנָּהּ בָּטְלָה. אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר קְרָא: ״וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ״, וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּמִילָה, וְלֵיתוֹ הָנָךְ וְלִיגְמְרוּ מִינֵּיהּ! מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְמִילָה שֶׁכֵּן נִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ אֶלָּא בְּמַכְשִׁירֵי מִילָה, אֲבָל מִילָה גּוּפַהּ דִּבְרֵי הַכֹּל דּוֹחָה שַׁבָּת, מְנָלַן? אֲמַר עוּלָּא: הֲלָכָה. וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק הֲלָכָה. מֵיתִיבִי: מִנַּיִין לְפִיקּוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מָה מִילָה שֶׁהִיא אַחַת מֵאֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת — קַל וָחוֹמֶר לְפִיקּוּחַ נֶפֶשׁ שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ הֲלָכָה — קַל וָחוֹמֶר מֵהֲלָכָה מִי אָתֵי? וְהָתַנְיָא, אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: עֲקִיבָא, עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה (מְטַמֵּא) הֲלָכָה, וּרְבִיעִית דָּם קַל וָחוֹמֶר, וְאֵין דָּנִין קַל וָחוֹמֶר מֵהֲלָכָה. אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָתְיָא ״אוֹת״ ״אוֹת״. אֶלָּא מֵעַתָּה, תְּפִילִּין דִּכְתִיב בְּהוּ ״אוֹת״, לִידְחֵי שַׁבָּת! אֶלָּא אָתְיָא ״בְּרִית״ ״בְּרִית״. גָּדוֹל, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״בְּרִית״, לִידְחֵי שַׁבָּת! אֶלָּא אָתְיָא ״דּוֹרוֹת״ ״דּוֹרוֹת״. צִיצִית, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״דּוֹרוֹת״, לִידְחֵי שַׁבָּת! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דָּנִין ״אוֹת״ ״בְּרִית״ וְ״דוֹרוֹת״ מֵ״אוֹת״ ״בְּרִית״ וְ״דוֹרוֹת״ — לְאַפּוֹקֵי הָנָךְ, דְּחַד חַד הוּא דִּכְתִיב בָּהֶן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָמַר קְרָא ״בַּיּוֹם״. ״בַּיּוֹם״, אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אֶלָּא מֵעַתָּה מְחוּסְּרֵי כַּפָּרָה, דִּכְתִיב בְּהוּ ״בַּיּוֹם״, הָכִי נָמֵי דְּדָחוּ שַׁבָּת?! הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. הַאי נָמֵי, מִיבְּעֵי לֵיהּ בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה! הָהוּא מִ״בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים״ נָפְקָא. הַאי נָמֵי, מִ״בְּיוֹם צַוּוֹתוֹ״ נָפְקָא! אַף עַל גַּב דְּנָפְקָא מִ״בְּיוֹם צַוּוֹתוֹ״, אִצְטְרִיכָא. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְחָס רַחֲמָנָא עֲלֵיהּ לְאֵתוֹיֵי בְּדַלּוּת, בַּלַּיְלָה נָמֵי לַיְתֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, יְהֵא זָר כָּשֵׁר בָּהֶן, וִיהֵא אוֹנֵן כָּשֵׁר בָּהֶן! הָא אַהְדְּרֵיהּ קְרָא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: אָמַר קְרָא: ״שְׁמִינִי״. ״שְׁמִינִי״, אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. הַאי ״שְׁמִינִי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי שְׁבִיעִי! שְׁבִיעִי מִ״בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים״ נָפְקָא. וְאַכַּתִּי מִיבְּעֵי לֵיהּ, חַד לְמַעוֹטֵי שְׁבִיעִי, וְחַד לְמַעוֹטֵי תְּשִׁיעִי. דְּאִי מֵחַד, הֲוָה אָמֵינָא: שְׁבִיעִי הוּא דְּלָא מְטָא זִמְנֵיהּ, אֲבָל מִשְּׁמִינִי וְאֵילָךְ זִמְנֵיהּ הוּא! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְרַבִּי יוֹחָנָן. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וּדְלָא כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: ״שְׁמִינִי יִמּוֹל״ — אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״ — בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת חוּץ מִמִּילָה. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִילּוּ מִילָה, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״שְׁמִינִי יִמּוֹל״ — חוּץ מִשַּׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּיּוֹם״ — אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. אָמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא מֵעִיקָּרָא מַאי קָא נִיחָא לֵיהּ, וּלְבַסּוֹף מַאי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ? הָכִי קָאָמַר: ״שְׁמִינִי יִמּוֹל״ — אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״ — בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת חוּץ מִמִּילָה, אֲבָל מִילָה דָּחֲיָא, מַאי טַעְמָא? — קַל וָחוֹמֶר הוּא: וּמָה צָרַעַת שֶׁדּוֹחֶה אֶת הָעֲבוֹדָה,