Sanedrín 42b

מַתְנִי׳ נִגְמַר הַדִּין, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לְסוֹקְלוֹ. בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְבֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל״. אֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין, וְהַסּוּדָרִין בְּיָדוֹ, וְסוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רוֹאֵהוּ. אוֹמֵר אֶחָד: ״יֵשׁ לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת״, הַלָּה מֵנִיף בְּסוּדָרִין, וְהַסּוּס רָץ וּמַעֲמִידָן. וַאֲפִילּוּ הוּא אוֹמֵר: ״יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת״, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ פְּעָמִים, וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו. גְּמָ׳ וּבֵית הַסְּקִילָה חוּץ לְבֵית דִּין הֲוָה, וְתוּ לָא? וְהָא תַּנְיָא: בֵּית הַסְּקִילָה הָיָה חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. אִין, כִּדְקָאָמְרַתְּ. וְהָא דְּקָתָנֵי הָכִי, נָפְקָא מִינַּהּ דְּאִי נָפֵיק בֵּי דִינָא וְיָתֵיב חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, עָבְדִינַן בֵּית הַסְּקִילָה חוּץ לְבֵית דִּין, כִּי הֵיכִי דְּלָא מִיתְחֲזֵי בֵּית דִּין רוֹצְחִין. אִי נָמֵי, כִּי הֵיכִי דְּתִיהְוֵי לֵיהּ הַצָּלָה. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. אַתָּה אוֹמֵר חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת? נֶאֱמַר כָּאן ״מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, וְנֶאֱמַר בְּפָרִים הַנִּשְׂרָפִין ״חוּץ לְמַחֲנֶה״. מָה לְהַלָּן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אַף כָּאן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. וְהָתָם מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְהוֹצִיא אֶת כׇּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת. אַתָּה אוֹמֵר חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ בְּפַר הָעֵדָה, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן״ – לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁנִיָּה. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אַל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ בְּדֶשֶׁן, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף״ – לִיתֵּן לוֹ מַחֲנֶה שְׁלִישִׁית. וְלֵילַף מִשְּׁחוּטֵי חוּץ? מָה לְהַלָּן חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת, אַף כָּאן חוּץ לְמַחֲנֶה אַחַת. מִסְתַּבְּרָא, מִפָּרִים הַנִּשְׂרָפִין הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן ״הוֹצֵא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״, מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר. אַדְּרַבָּה, מִשְּׁחוּטֵי חוּץ הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן אָדָם חוֹטֵא, בִּנְשָׁמָה, פִּיגּוּל. מַכְשִׁיר מִמַּכְשִׁיר עֲדִיף לֵיהּ. רַב פָּפָּא אָמַר: מֹשֶׁה הֵיכָא הֲוָה יָתֵיב? בְּמַחֲנֵה לְוִיָּיה. וַאֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא: ״הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְמַחֲנֵה לְוִיָּיה. ״וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה״ – חוּץ לְמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לַעֲשִׂיָּיה? עֲשִׂיָּיה בְּהֶדְיָא כְּתִיבָא: